בשבילי פתיחת שנת הלימודים, היא ציון דרך משמעותי. זמן של עיבודים והפנמות בשבילים הפתלתלים, הדרך אותה עברתי ועוברת , זמן שבו תמיד עולים בי זכרונות מימי התיכון שלי.
בפנימיה בה למדתי, מקום המפלט שלי היה הנוף המדברי המשגע והמתעתע שם ישבתי בקצה הצוק הכי גבוה באחד המקומות הכי נמוכים שהייתי בהם בחיי.
הצוק הזה היה המקום אליו הייתי בורחת שהכל כבר היה כבד עליי מנשוא.
שילוב של אויר פסגות והנוף המטריף לתוך המכתש.
באחת הפעמים כשישבתי שם ממררת בבכי, עבר אחד המדריכים של הפנימיה הוא עצר, ישב לידי על הצוק וסיפר לי על הילד הדחוי שהוא היה, על החוויה שלו ככישלון אחד גדול, על התהליכים שעבר ועל האיש שהפך להיות והיכולת לעזור לילדים אחרים בזכות אותם קשיים.
אז, כשדיבר אליי זה היה נראה כל כך רחוק ומנותק ממני הרגשות בלב שלי היו כל כך כבדים הבדידות הייתה קשה.
כל מה שנשאתי על הגב מילדות הרגיש כל כך כבד באותו הזמן.
לא הצלחתי לראות איך הדרך שלי נפתחת.
לאט לאט ובין לבין התחילו לחלחל השיחות איתו, שעזרו לי למצוא פתחים ומצפנים לשבילים הנכונים ביערות הסבוכים שלי.
זאת הסיבה שהמשפט "כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו" מלווה אותי לאורך הדרך במסע שלי.
היום אחרי שהצלחתי לסגור מעגלים שלמים בחיי האישיים לסלוח , להתקרב לעצמי .
הפכתי להיות שלמה יותר עם המקום שלי, אני מבינה שהדרך שעברתי מאוד משמעותית למה שאני עוסקת בו היום .
המסע שלי עוזר לי ללוות אנשים במסע שלהם בדרך לסגירת מעגל, לחיות חיים
שקטים ושלוווים יותר בלי סימני שאלה .
סיכון זה סיכוי ! זה המוטו שלי !
אני רואה בכל מקרה מחדש איך שווה לקחת את הסיכון בשביל הסיכוי היחיד הזה שמשנה חיים.
למדתי לכבד את הקצב של כל אדם במסע שלו ובכך אני לומדת לכבד בכל יום את הקצב האישי שלי.
